קרפ סוזט | אביגיל זמיר
ביום השנה הראשון שלכם, רגע אחרי שהמלצרית אוספת את תפריט הקינוחים, גבר רץ במורד הרחוב עם סכין. הדבר הראשון שאת מבחינה בו הוא שהמלצרית שלכם, זאת עם הסוודר האדום הדק – קופאת במקומה. בן הזוג שלך יושב עם גבו אל הדלת ואת יושבת עם הפנים אליה, כך שמבטך יכול לנדוד בקלות מדבר לדבר, כמו בציורים האלה שאהבת בתור ילדה שצריך לחבר בהם את הנקודות: מהמבט של המלצרית לזה של המלצר, מהמלצר למתלה המעילים, מהמתלה לדלת הפתוחה, ומעבר לדלת – אנשים רצים. לרגע העיניים שלך עוד מעבדות את התמונה החדשה, כמו בתנועת צמצם של מצלמה, פנימה והחוצה, ואז מתוך הטשטוש בבת אחת הכול נעשה מובחן: עשרות סוליות מתחככות במדרכות ובאספלט, חריקות כיסא ודפיקות ידיים על פח של רכבים עומדים, וברגע אחד – נחיל של גברים ונשים פורץ לתוך המסעדה. מחוץ לחלון הרחב את עוד מספיקה לראות הבזק של שיער ארוך, חולצת פלנל משובצת פתוחה פונה אנה ואנה, תרה אחר הפתח הקרוב.
את נעמדת במקומך, מתכוונת לפנות עם הזרם אל עומק המסעדה, ומבחינה שבן הזוג שלך עומד נטוע במקומו. "היי, אתה בא?" את צועקת ושולחת את ידך קדימה, כמו זרוע מכנית שיורדת לתפוס בובת סנופי או טוויטי, כמעט מצליחה להיאחז ולבסוף מפספסת. הוא מרים אלייך את מבטו, מתנער מהקיפאון ושולח את זרועו לפנים אל עבר אצבעותייך המתכתיות הנאחזות בה. אתם ממהרים עם כולם אל עבר המטבח, דוחפים ונדחפים, ורגע לפני שאתם נכנסים את רואה הבזק אדום מאחורייך – הסוודר של המלצרית. היא כורעת על עקבי הסניקרס שלה כשברכיה פונות לצדדים, אוחזת באחת מרגלי הבר, מצחה דבוק לרגל הכסופה והיא בוכה ללא קול. את מתלבטת מה לעשות: לגשת ולהניח יד על כתפה? למשוך אותה מעלה מבתי השחי ולגרור אותה יחד איתך אל המטבח? אולי לקרוא לאחד המלצרים או הברמנים שישימו לב אליה. את מחליטה לקרוא לה – אבל איך קוראים לה? היא שירתה אותך במשך ערב שלם, אפילו צחקת ממשהו שהיא אמרה קודם. את סורקת שמות במאמץ, מנסה להדביק אותם לתווי פניה העגולים אך אף שם לא נתפס. לפני שאת מספיקה לפעול נחשול אדיר של אנשים הודף אותך פנימה אל תוך המטבח, והדלת נטרקת מאחורייך.
חושך. כשלושים נשים וגברים עומדים יחד בתוך המטבח הקטן של המסעדה. בן הזוג שלך לידך, מחזיק לך את היד. היא לחה. "מים, מישהו יכול להעביר כוס מים", גבר קורא מצידו השני של המטבח. את מעבירה את המסר הלאה – "כוס מים", מסמנת עם האצבע והאגודל. בצידו השני של המטבח מישהי מרגישה לא טוב, הרגליים קורסות תחתיה. בן זוגה, או סתם אחד הסועדים, עוזר לה להישען על דלפק הנירוסטה שמאחוריה. כוס זכוכית נמוכה עם מים עוברת מיד ליד, מעל ראשים וכתפיים, עד שהיא מגיעה לידיה של אישה גבוהה באוברול שחור שמשקה אותה בזהירות. תפסיקי לבהות בה, את אומרת לעצמך, תסתכלי קדימה. לפנייך חתיכות דג נשרפות על הפלאנצ'ה אפילו שהיא כבר כבויה, וחופן עשבי תיבול נותר קצוץ למחצה על הקרש, הלהב המושחז לצידו.
את שואלת את בן הזוג שלך אם הוא בסדר. "כן. ואת?" הוא מרים את הגבות ומחייך אלייך בצער, זהו יום השנה שלכם ואין לו משהו טוב יותר להציע. את מביטה סביבכם: כולם לבושים נהדר, יפים ומנצנצים ומעבירים את המשקל מרגל לרגל. מפעם לפעם המבט שלך מתלכד עם זה של סועד או סועדת אחרים, חלקם מחייכים, אחרים ממהרים לנתק קשר עין. המלצרית שלך ושאר צוות המסעדה עדיין בחוץ, את חושבת, ממש מעבר לדלת. חמישה אנשים מפרידים בינך לבין חלל המסעדה, עשרים וחמישה נוספים מפרידים בינך לבין דלת נוספת, זו החוצצת בין המטבח לרחוב. את סופרת את כמות האנשים שתצטרכי לעבור, מחשבת את הדרך הקצרה ביותר. איך תעשי את זה, את מי תצטרכי לדחוף. כולם בשקט, מנסים לשמוע אם מבחוץ יש רעש של יריות. לפתע רעם – מישהו הולם על דלת הברזל הכבדה מהצד של הרחוב. אף אחד לא זז. את מהססת, שוב דפיקות, הפעם חלשות ומהירות יותר.
"תפתחו", את אומרת, ואחר כך מצטרפת אלייך אישה נוספת, "נו, תפתחו". רגע אחרי כן מישהי בחולצת משי כחולה מסיטה את הבריח ופותחת, ואיש נמוך בעל כתפיים רחבות ותיק גב קטן נכנס פנימה, מתנשף. "אתה בסדר?" מישהו שואל אותו, הוא רועד. האישה בחולצת המשי סוגרת אחריו את הדלת, הוא מהנהן. כוס מים נוספת עוברת מיד ליד עד שהיא מגיעה אליו, והוא לוגם באיטיות.
פתאום זה מכה בך – כבר לא תאכלו קרפ סוזט הערב. המחשבה קופצת לראשך ואת מיד מתביישת בה, אבל לא מצליחה להפסיק לדמיין את הקרפ הדק שוחה בסירופ מתוק, מעליו גרידת תפוז וכדור גלידה וניל, עגול ומושלם. מתי נכנסתם למטבח? את מרגישה שעבר כבר די הרבה זמן, עשרים דקות, אולי חצי שעה. הנוכחות של בני אדם סביבך כל כך קרוב אלייך מתחילה כבר להכביד. את מרגישה אותם על הגב, הזרועות והחזה, ואפילו שאינכם נוגעים זה בזו יש ביניכם שדה מגנטי דחוס.
הדירה שלכם קרובה אבל אי אפשר לצאת עכשיו, זו תהיה טעות. חולפות עוד כמה דקות, האישה שכמעט התעלפה קודם עומדת עכשיו על שתי רגליה, שותה בעצמה ומשוחחת עם הגבר שעומד לידה. לפתע את שומעת סירנות של משטרה או אמבולנס הולכות ומתגברות. "זה סימן שתפסו אותו", מישהו אומר, ומסביבך יש רחש של הסכמה. כמה רגעים לאחר מכן דלת המטבח נפתחת, וכולם גוררים את רגליהם החוצה, אל חלל המסעדה.
את סורקת את החדר. כמה כיסאות התהפכו ומספר שולחנות נהדפו לצדדים. על הרצפה פזורים שברי כלים, זכוכיות וקרמיקה. שלוליות של מים ויין. את ובן הזוג שלך הולכים בזהירות, משתדלים שלא לדרוך על משהו חד או רטוב. את מביטה מחוץ לחלון הרחב ורואה שמעבר לבית המרקחת הפינתי מתחו סס"ל אדום-לבן בין שני עמודי חשמל, ולפניהם עומדות שתי ניידות עם פניהן לכביש. את ממשיכה ללוות במבטך את האלכסונים שהן מייצרות, מהפגוש אל עומק הרחוב, ושם, בקודקוד המשולש שווה השוקיים, שוכב אדם עם גפיו פרושות לצדדים, דומם. את מיד מסיטה את המבט, שלא תיצרב לך התמונה בראש למרות שנצרבה כבר, ומחפשת בעינייך את המלצרית עם הסוודר האדום. את מבחינה בה ליד הבר, היא נשענת על המרפק ומניעה את ראשה מצד לצד, עיניה נפוחות.
את רואה שתיק הצד החום שלך נשאר על מסעד הכיסא ליד החלון, ואסירת תודה שאף אחד לא לקח אותו. "אני הולכת לשלם", את אומרת לבן הזוג שלך. "אני אלך", הוא אומר ושולף את הנייד אבל את מבקשת שלא, הוא שילם כבר כמה פעמים ועכשיו תורך. הוא מנשק אותך על המצח, ואת ניגשת לבר.
"כבר פעם שלישית מאז שהתחלתי לעבוד כאן", המלצרית שלך אומרת לברמנית, ומושכת באפה. "סליחה? אני ממש מצטערת", את אומרת ושתיהן מסתכלות עלייך, "אני לא רוצה להפריע, אבל זה יהיה בסדר אם אני אשלם?"
"כן, בטח", היא אומרת ומנגבת את עיניה בשרוול, ומציעה שתבואי איתה למחשב, זה יהיה יותר קל. אתן מפלסות את דרככן בין האנשים העומדים והיושבים, והיא פותחת את החשבון שלכם על המסך. את רוצה לשאול אותה אם היא בסדר אבל זה מרגיש לך מוזר, פתאום עכשיו את אלטרואיסטית? את סורקת את שמות המנות במהירות, שולפת את האשראי ורגע לפני שאת מעבירה אותו אליה את מבחינה שממש בתחתית הרשימה, מתחת למנות העיקריות, מופיע 'ק. סוזט'.
"אה..." את מתלבטת בקול.
"כן?" היא שואלת, מעבירה את מבטה הלח ממך לאשראי המונף בידך.
"אני ממש מצטערת, אבל הקרפ לא הגיע". היא מביטה בך מבולבלת, כאילו אמרת משהו בשפה אחרת.
"הקרפ?"
"הקרפ סוזט", את מצביעה על המסך, "זאת אומרת, את יודעת. בגלל כל מה שקרה".
היא מביטה במסך קפואה, ואז מתנערת, מקישה במקשים מטה, מטה, מטה, ומוחקת את השורה האחרונה.
"ממש תודה, וסליחה. תוסיפי חמישה עשר אחוז?"
היא מהנהנת בשתיקה, מעבירה את האשראי ומגישה לך אותו יחד עם הקבלה. את מרפרפת שוב על המסך, הזדמנות אחרונה לפני שאת הולכת, ואז סוף סוף את מבחינה בו ונמלאת בהקלה. "תודה רבה, הדר".