אילה שרעבי זמור

*

הַטּוֹב בְּיוֹתֵר בַּכֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ לִי

אֲנִי חוֹלֶמֶת עַל אֶרֶץ שֶׁכֻּלָּהּ מְיַבְּשֵׁי כְּבִיסָה וּמַדִּיחֵי כֵּלִים וּמַזְגָנִים וּמִישֶׁהִי אַחֶרֶת שֶׁמְּנַקָּה.

הַכֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ לִי זֶה הַמִּלְחָמָה הֵבִיאָה

אֲנִי לֹא אוֹהֶבֶת אֶת הַקָּרָוָאן הַזֶּה

זֶה לֹא עוֹשֶׂה אוֹתִי רָעָה

אֲנִי אוֹהֶבֶת שֶׁמֶשׁ וְהַקָּרָוָאן הַזֶּה 

צָמוּד לַסֶּלַע.

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתְּסַפֵּק אוֹתִי עַכְשָׁו

בְּדִיּוּק אֶת הַסִּפּוּק שֶׁאֲנִי רוֹצֶה.

חוזה

קָנוּ אוֹתִי אֶת הַזְּמַן שֶׁלִּי

כָּכָה זֶה עוֹבֵד

הַמָּקוֹם הַזֶּה קָנָה אוֹתִי

אֵיךְ לֹא לְהַפְנוֹת אֵלָיו אֶת כָּל אֵנֶרְגִּיַּת הַחַיִּים שֶׁלִּי

הַחַיִּים הַמְּתוּקִים שֶׁלִּי

יֵשׁ אוֹתִי לִפְנֵי הָעֲבוֹדָה

יֵשׁ אוֹתִי אַחֲרֵי הָעֲבוֹדָה

יֵשׁ אוֹתִי לִפְנֵי הָעֲבוֹדָה

יֵשׁ אוֹתִי אַחֲרֵי הָעֲבוֹדָה

יֵשׁ אוֹתִי לִפְנֵי הָעֲבוֹדָה

יֵשׁ אוֹתִי אַחֲרֵי הָעֲבוֹדָה

*

כָּל מָה שֶׁדָּרוּשׁ לִי יֵשׁ לִי

הַכֶּסֶף מַגִּיעַ אֵלַי וְטוֹפֵחַ עַל כְּתֵפִי

בִּשְׁטָרוֹת רַכִּים הוּא טוֹפֵחַ

מְרַפְרֵף עַל צַוָּארִי

נִמְתָּח לְרַגְלַי הָלְאָה וָהָלְאָה

תִּדְרְכִי עָלַי

אֲנִי כָּאן – לְרַגְלַיִךְ

אֲנִי כָּאן – לִכְבוֹדְךָ

תִּרְאִי מִי מְצֻיֶּרֶת עָלַי

זוֹ אַתְּ