הפרויקט צולם בשנת 2021, במהלך אחד מסגרי הקורונה. באותה תקופה נהגתי לבקר מדי פעם את חאווה, שעבדה איתי לפני הקורונה כחדרנית בבית מלון. בביקורים שלי הבאתי לה אוכל, ומתוך המפגשים האלה התפתח בהדרגה גם הפרויקט הצילומי.
הפרויקט עוסק בגורלה של חאווה כאישה, במעמדה בתוך הקהילה ובאופן שבו זהות, גוף, נשיות והגירה מצטלבים במרחב הביתי. בצילומים השתמשנו הן באוכל שהבאתי איתי והן באוכל שהיה בביתה של חאווה, לצד בגדים וחפצים שהביאה עמה מאפריקה. בגדים אלה כמעט שאינם נלבשים על ידה בישראל, אלא נשמרים כבגדי חג, כחפצים של זיכרון, שייכות ומקום אחר.
האוכל בצילומים מתוך הבית השחור אינו רק סימן של תרבות, מסורת או ביתיות. הוא חושף את מה שהחברה מעדיפה לא לראות: את האנשים שמנקים את החדרים, מחזיקים את מרחבי הנוחות של אחרים, עובדים עד שהגוף נשחק — ובשעת משבר נשארים מחוץ למעגל ההגנה. במובן הזה, האוכל אינו תפאורה. הוא עדות.
ארבעה זיכרונות מענף המלונאות
1.
בשנת 2013 עבדתי במלון הרודס, באותה תקופה התקיימה שביתה ארצית של מבקשי מקלט מסודאן וממדינות אפריקאיות נוספות. במשך יומיים ראיתי מנהלים במלונות יוקרה מנקים בעצמם את הרצפות, משום שהעובדים הזרים לא הגיעו. התמונה הזו עזרה לי להבין שהעובדים הזרים הם לא השוליים של המערכת, אלא בכוח העבודה שעליו היא נשענת.
2.
בהמשך, כשעבדתי במלונות באילת, ראיתי כיצד אוכל הופך לחלק מכלכלת ההישרדות של העובדים. אנשים הגיעו לעיר כדי לחסוך כסף, לצאת מחובות, להתחיל מחדש. במלונות הגדולים חדר האוכל לעובדים סיפק שלוש ארוחות ביום, גם ביום החופשי היחיד בשבוע. מי שהקפיד לאכול רק שם יכול היה כמעט לא להוציא כסף על מזון. אבל החיסכון הזה נשען על מחיר גופני כבד: משמרות של שלוש־עשרה וחצי שעות, לעיתים מפוצלות — יום שמתחיל בשש או שבע בבוקר ומסתיים סביב אחת־עשרה בלילה.
3.
כשחזרתי לתל אביב ניהלתי קבלה במלון בוטיק ברחוב דיזנגוף. שם הכרתי את חאווה ועובדים סודנים נוספים שעבדו במשק בית. אני עבדתי בעבודה אחת כדי להתקיים. חאווה עבדה שלוש: במלון, אחר כך בניקיון בית ספר, וביום החופשי היחיד שלה גם בניקיונות פרטיים. גם זה לא יצר ביטחון. עוד לפני הקורונה שמתי לב שחאווה תמיד שמחה לקחת הביתה אוכל שנשאר מאירועים קטנים במלון: עוגה מיום הולדת של הצוות, מגשי כיבוד מישיבה, דברים שאחרים קראו להם שאריות. עבורי זה היה סימן ברור לכך שבבית שלה אין “עודף”. שום דבר לא מיותר. שום דבר לא מובן מאליו.
4.
כשהגיעה הקורונה והמלון נסגר, העובדים הישראלים קיבלו דמי אבטלה. חאווה ועובדים אחרים שלא היו אזרחים ישראלים נשארו כמעט בלי רשת ביטחון. מה שהיה קודם עוני מוסתר בתוך עבודה אינסופית, הפך בבת אחת לשאלה חשופה: האם יש אוכל בבית?