עדן ג׳ואן מ. סימן-טוב
עדן ג׳ואן מ. סימן-טוב (1991), סופרת ומשוררת, אם ללוסי אליזבת. בעלת תואר ראשון בספרות וקרימינולוגיה. סטודנטית לתואר שני בהצטיינות במסלול לכתיבה יצירתית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. מופיעה בערבי פואטרי סלאם ויוצרת תוכן פמיניסטי ברשתות החברתיות. ״אוטו״ הוא ספרה הראשון.
לא לעשות את מה ש
הַבַּנְק אוֹמֵר לְהַפְקִיד כֶּסֶף
אוֹמֵר הִפְסִיקוּ לְהַפְקִיד כֶּסֶף
צֹרֶךְ לֹא לַעֲשׂוֹת אֶת מָה ש
צֹרֶךְ לֹא לַעֲשׂוֹת
הַבַּנְק אוֹמֵר לְהַפְקִיד כֶּסֶף
לֹא לַעֲשׂוֹת אֶת מָה ש
הַכֹּל>מִפֹּת זָהָב
צֹרֶךְ לֹא לַעֲשׂוֹת אֶת מָה ש<לְשַׁלֵּם לְקָמִילָה מִוַּעַד הַגַּן
לֹא לַעֲשׂוֹת אֶת מָה ש<שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת שֶׁקֶל לְקָמִילָה וְעַד הַגַּן
הַקְרָאַת שִׁירָה בְּתֵל אָבִיב חָמֵשׁ מֵאוֹת שֶׁקֶל
דֶּלֶק+פַּנְצֵ׳ר בְּגַלְגַּל
צֹרֶךְ לֹא לַעֲשׂוֹת אֶת מָה ש
דִּבּוּרִים וְהֶפְסֵדִים וְכֶסֶף וְהִנֵּה
אֵין מָה ש. חַיָּב שֶׁאֵין מָה שֶׁכָּאן
ולא הבאת לי שוקולד
בעשרים ושמונה לאיזה פברואר ישן לקחו לי חתיכה מצוואר הרחם, לשלול ממצא. הרופא אמר לי לא לקיים יחסי מין ארבעה ימים. לא אהבתי את המבט שהיה לו. כאילו שהוא חושב על המין שלא אעשה. חבל שהוא עשה מבט כזה. בכל מקרה, חשבתי שזה מעט, אני זוכרת איך בכל זאת מאוד פחדתי לספר לך. השיער שלי אז היה כחול מלא, הפתעתי אותך איתו כמה ימים לפני, כנראה שבועיים. כשהכרנו אמרת והדגשת מאוד: אתה אוהב את המיוחדוּת שאני. כחול זה מיוחד. כשהגעתי אליך עם הרויאל, התאכזבת, אמרת לי. שאני נראית כמו אוכמנית אמרת, וידעתי שזה לא הצבע הנכון אבל לא אמרתי. התאכזבתי שהתאכזבת אבל בגלל שאפילו לי לקחו שעתיים כדי להתרגל לעצמי, תיארתי שלך ייקחו איזה יומיים. ולקחו שבועיים. אחר כך ממש אהבת אותן, את שיערות הראש הכחולות שלי. אמרת שאני נראית כמו דמות מצוירת. שזה מחרמן אותך לחשוב עליי בדו מימד.
זו פעם ראשונה שהוא הסתכל לי בעיניים אתמול. פעם ראשונה מאז. הוא גם פנה אליי ישירות להזמין אותי לחתונה של אח שלו. לא באמת אותי. שאני אביא לשם את הילד שלנו. יש לי ראיון קבוע כבר מלפני חודשיים ביומן. לא יכולה להזיז. נשבעת. מה הרגשתי. פחד. לא יודעת. הוא חייך אליי ומתח את העיניים בדיוק כמו שהוא היה מותח. תהיתי כל הזמן אם אני אפול. אם יש בי את המסוגלות שוב ליפול. ככה לשכוח. בום. כאילו לא התנהגתי שנתיים. כאילו לא הזכרונות המבעיתים האלו. כאילו שאני אדע שוב מיד מאוד לתרץ אותם. או ששוב ארצה עד כדי כך להאמין שהפעם זה תוקן והשהטריגר שבי שמטרגר בו להבעיר אותי נמוג. לא קיים. נבהלתי מהאפשרות וקמתי משם. אני שמחה שקמתי משם. זה אומר שאני לא מסוגלת לחזור לשם? או שזה אומר שמרוב שאני מסוגלת אני לא מסוגלת לכלום בכלל?
סיפרתי לך. הצלחתי. כי שאלת איך היה. אמרתי שאסור שנשכב עכשיו, כי פצוע שם. אמרת לי שאין מצב. זה החמיא לי מאוד. שאתה לא מעוניין להפסיק ממני. פחדתי בכל זאת. לא הבעתי כי הבטחת שתהיה עדין. שהשפיך שלך ירפא אותי. או יותר טוב, שהוא יכנס לי לשם ונהיה בנויים אחת מהשני. ידעתי שזה אומר שאתה תהיה בנוי בי. גם ידעתי שאתה כבר. היינו רק שלושה חודשים יחד. ויש לך זין כזה גדול. זה הפחיד אותי אבל לא אמרתי. רציתי כל הזמן להראות לך שאני מוכנה שתדע יותר ממני, שאני מוכנה לוותר על המקום שלי הקולני, שתוביל. אני בכלל לא התווכחתי איתך. פשוט נתתי לך. לא היית עדין. וחוץ מכאב חד כשהכיפה שלך התנגשה בי שם, לא דימם שום דבר, לא נקרע. זה עשה לי להצדיק אותך. להאמין שריפאת. כשהשפעת הקוקאין הייתה נעלמת, זכרתי כל הזמן שאני לא מספיק מאמינה (לך). וראית את זה עליי. וחיינו את זה שוב ושוב מעוּגל.
פחדתי שיעלה בי הטעם שלו, של העור שלו. פחדתי מוות שזה יעשה לי נעים. אני חושבת שהחיוך והמבט הפולשני בעיניים שהסכים לתת לי, אחרי שנתיים בהן הוא רק שולח מסרים מאיימים לשניה הניחו בי משהו. זה הפחיד אותי, אני מכירה את הפחד הזה. שנה שלמה הוא דוחק בי לקום וללכת. ואני הולכת. אם היה מסתכל עליי, הוא לא היה מזהה אותי. אני חושבת. אתמול הוא הסתכל והסתכלתי וקמתי. אולי זה אומר שמותר לי להאמין לעצמי שאני מוכנה לטוב על אמת. שאין כזה סיכוי שהייתי נותנת לעצמי לבדוק אם אני נופלת. שאולי זה מספיק טוב. שאולי אני צריכה להתרגל, לחמול, כמו לחמול על הרב שהיה נראה בעיניי פסיכופת כשהוא לא נתן כיף בתקיעת שופר לילדה של השכנה. הוא נמנע. למה הוא צריך לגלות אם הוא פדופיל? הוא נמנע. הימנעות זה מטומטם. כמו לברוח ממנו כי זה ככה תפס אותי אתמול הירוק הזה של העיניים שלו שאני רוצה לכתוב: ירוקדוחה אבל אני יודעת שהוא לא דחה אותי. ושהייתי חייבת לקום משם. הימנעות זה מטומטם. לבן שלנו הוא נתן כיף, הרב. בנים בגילו נפגעים מפדופילים באחוז זהה לבנות בגיל הזה. זה לא קשור, הכל מטומטם.
ברור שהייתי מתחתנת עם מי שרצה להתערבב עם הדם שלי. הקיצון הזה של תיאורי האהבה שלך עשו לי להרגיש טוב. קנית לנו אמדי לליל הכלולות. ישבתי מול זה ולא הצלחתי לשתות. פתאום נגמרה בי המסוגלות לשתות. נרדמתי מוקדם ויום למחרת עזבת אותי כעונש לכמה שעות לבד. חסמת אותי בפלאפון. שבוע אחר כך הייתי בהריון. זוכרת שסיפרת לי שהיית מהנדס מזון שכיר מצליח עשור. שנה לפני שהכרת אותי הקמת את ״מֶלְט לאבּ״, שוקולד חלב/לבן/מריר/רובי בסיסי שממותג ומופץ כלבבות שוקוצ׳יפס קטנים שנמכרים בשקיות של 100 גרם, 500 גרם או קילו, שמגיעים אחרי עיבוד מסוים מאוד באבני ריחיים עתיקות שמבטל כל צורך בטמפרור השוקולד. הסברת לי שטמפרור גוזל זמן יקר במטבח ושזה ישווק כמו קסם. אני חשבתי על השוקולד. אני כל כך אוהבת שוקולד. אני כל כך אוהבת להמיס שוקולד בחלב חם, אתה יודע. למה לא הבאת לי שוקולד. זה נכון שגם לא היית אלי עד כדי כך פיזי. לא המון. אוקיי. רק שלוש פעמים זה הגיע לסימן כחול. אבל גם לא הבאת לי שוקולד. הפסקתי לעשן ושפכת עליי בירות. ולא הבאת לי שוקולד. היה כתוב באינטרנט שאפילו מטיפת אלכוהול אחת אפשר לקבל את תסמונת האלכוהול העוברי. לא הבאת לי שוקולד. הייתי עוצרת את הנשימה כמה שאני יכולה עד שמגיעה למים לשטוף את האף והפה, שלא יכנסו טיפות בירה. למה עשית את זה? פחדתי עליו. פחדתי שהוא מרגיש שאני פוחדת עליו. ולא הבאת לי שוקולד.
אתמול חשבתי שהוא יפה לרגע, אמרתי לעצמי: הוא יפה כרגע. איך מותר לי להבין את החולי הזה. שההימנעות הזו תהיה שוות ערך לכלום ברגע מינורי של עין מול עין ירוקה בקטע צהוב. זה נורא כי רק נתתי לו לראות איך אני קמה וכבר היום הוא שלח הודעה זדונית עם לבבות על שמהחודש נגמרו לתמיד המזונות. כזאת סתומה.