אנדרגראונד

אנדרגראונד מבקשת להתבונן בתנועות השקטות אך העוצמתיות שמרכיבות את השוליים התרבותיים בישראל : אותם מרחבים שמייצרים טקסים, מחוות יומיומיות ושפות גוף שהופכות, כמעט בלי לשים לב, לשכבת התשתית של התרבות הישראלית עצמה. כאן, בתווך שבין קוויריות, חרדיות ו”ערסיות”, נוצרת מעבדה של אוונגרד מקומי: שדה שחי מתחת לפני השטח אבל משפיע עמוקות על מה שמובן אצלנו כ”ישראלי”, “עממי”, “אופנתי”.
העבודות בתערוכה מבקשות לחשוף כיצד תנועות אנושיות בישראל בונות לעצמן עולם מלא: סדרי קדושה, כללי התנהגות, תשוקות אסתטיות, קוד לבוש, פנאי, ומחוות שמחזיקות קהילה שלמה. אלו טקסים של הישרדות ושל פריצה, של שמירה ושל חציית גבולות, וכמעט תמיד של יצירת מקום במרחב שבו לא מוענק מקום.
החברה המקוטבת שאנו חיים בה נוטה לראות את הקהילות האלו כנאבקות אחת בשניה מתוך שוני ערכי, תרבותי ואסתטי. כל קהילה עשויה לאמץ קו שמרני התופס את האחרת כמאיימת, באותו אופן שבו המרכז ההגמוני תופס אותן.
כאן- מוצעת נקודת מבט המציעה אפשרות לשותפות ודומות באופן שבו כל קהילה פונה לרוח, לטקס ולאקסטטיות כדרך חיים. הדואליות הזו שבין מאבק זו בזו לבין דומות היא עמדת בסיס לצפייה בתערוכה
אנדרגראונד מציעה מבט מורכב: מצד אחד מחקר אנתרופולוגי־אסתטי על שפות ויזואליות שנולדות בשולי הממסד; מצד שני, מחווה לאנרגיה היוצרת של מי שפעלו תמיד מתחת לאור הפלורסנטי של התרבות הרשמית. בתערוכה זו, האוונגרד אינו נחלתם של האליטות האמנותיות אלא של מי שממציאים את עצמם מחדש מדי יום- ברחוב, ברחבת הריקודים, בבית הכנסת, בבית הספר, במקלטים ובמסיבות חשאיות.
העבודות מזמינות את המבקרת לראות את הישראליות דרך הפריים הקווירי, מה שמזמן לא “שוליים”: התרבות הקווירית מייצרת טקסים של שחרור, של כוח וגאווה מעמדית. אנדגראונד מציעה ישראל אלטרנטיבית, קצבית, חוצפנית, פיוטית, לפעמים מפחידה, שבה טקסי האוונגרד הם לא חריגה מהתרבות אלא מנוע שלה.