עולם החי

ביקום האמנותי של תרצה כפרי המוות יורד להתערבב עם החיים, ויחדיו הם יוצרים סוג של תיאטרון, בו חפצים יומיומיים, שאריות, פגרים ודימויי מציאות אחרים מוצאים את קיומם החדש בתוך החוקים שהיא מעמידה למחזה. סוס-משחק אליו מחובר ורד מפלסטיק - שארית-הפליטה של קיטש מיושן - הופך על הפדסטל, לצד גולגולות מעוטרות חרוזים ומתכות מחלידות, לשער אל העולם שלאחר השימושי - אל המוות הבלתי נמנע של הכל: זוהי הנחת היסוד בעבודה של כפרי. מתוך ההנחה הזו נגזרת גם הנחת מוצא שניה, חבויה - אם כל דבר יכול למות, הרי שכל דבר הוא בעל נשמה. תפישת העבודה הזו היא שיוצרת את העומק בעבודות של כפרי: אין פה נבירה מתפלשת בעצמה עם רעיון המוות, אלא איזשהי מחווה לא שגרתית של הענקת חיים. כפרי מעניקה חיים ליציריה באמצעות חמלה, היא מלקטת מושאים שהמוות שלהם הוא מן הבנליות - פגרי ציפורים שמצאה על צד הכביש, חפצים זנוחים, עצמות, יריעות בד משומשות, מכתבים ישנים - ודווקא הם, המתים הזרוקים בצדי הדרכים שהעין שלנו כבר כל כך רגילה אליהם, הם אלו שמענינים אותה ואיתם היא בונה את היקום שלה. את המחסן אליו היא מלקטת את אוספיה היא מכנה באחד מהטקסטים שלה "בית יתומים קטן". הפעולה של הענקת חיים שלאחר המוות למושאי היצירה יוצרת הדהוד מיסטי: החיים מלאים במוות והמוות מלא בחיים, העולם הזה הוא כבר העולם הבא, הטבע מבקש לפרוץ את המרחב המבוית, המקטלג ומפריד בין התחומים - חי ומת, שימושי ולא שימושי. אל המצב הזה רותמת כפרי את עצמה, התיאטרון שהיא מכוננת לא נשמר כתחום להגות בו או לחשוב עליו, אלא הוא אישי: טקסטים מתיילדים שהיא מעתיקה מתוך המחברות שלה, חיילים המתגלים כבני משפחה, ומתוך העיניות העגולות הפעורות בעץ משתקפות לרגע פניו של ילד. במרכז הבמה עומד מזבח, המציע אפשרות להצטרף אל אותו טקס המערבב בין המוות לחיים, בין השה הפצוע, העצמות היבשות והסוסים הדוהרים ישנה דרך, זו הדרך האמנותית בה הולכת כפרי כבר שנים.