קליידוסקופ
סשה אוקון וחברים

31.10-27.11.25

אוצרות: רותם אמיתי

משתתפים: סשה אוקון, אנדריי אטקין, ג'ודית אניס, מקס אפשטיין, מרים בן-שלום, אלישבע גלפרין, סנדרה גרובר, נדיה דזורה, אליה זגל, אליזבטה זיידנר, קרינה חנניה, נעמי טדסקי, עירית כתב, אסיה לוקין, אסיה ליס, טובי פנסטר, אליזבט פרידמן, איליה קריינס, אברי רובינשטיין, יאיר רובינשטיין, יהודה רחנייב, דליה שגב
התערוכה קליידוסקופ היא תערוכה קבוצתית שהמאגד אותה הוא יחסיהם של המציגים עם האמן סשה אוקון, בתערוכה מציגים מכרים של אוקון - תלמידים שהפכו לקולגות ולחברים, כשנקודת המוצא של היחסים היא במפגש עם האמן הותיק והמוערך בסטודיו שלו בגבעת שאול.
אלכסנדר (סשה) אוקון הוא אחד מגדולי הציירים הישראלים החיים בימינו, אם לא הגדול בהם. אוקון הוא קודם כל צייר, במובן הכי פשוט ומעמיק של הדבר. הוא יוצר לאור ההיסטוריה והמורשת של האמנות האירופית הקלאסית ומתכתב איתה. המיומנות הציורית והרישומית של אוקון מאפשרת לו ליצור עבודות אמנות שמשמרות את היסוד האפי של יצירת האמנות, אך יחד עם זאת הוא ידוע בחידוש ובהומור שהוא יוצק אל תוך המסורת שאיתה הוא משוחח. עבודותיו נוגעות בתחומים האפורים של החיים - הגוף הארצי, הכיעור, הבינוניות של החיים - אוקון מצליח ליצור התנגשות פורה בין האפי והיומיומי, נושאית ומדיומלית, ומצליח בכך ליצור אמנות שמדברת עם העבר אך נטועה חזק ברגע הנוכחי.
בתערוכה הזו אנו מתוודעים למורשתו של אוקון כמורה. בנוסף להיותו מורה לרישום בבצלאל ב30 השנים האחרונות, אוקון פוגש תלמידים בסטודיו הפרטי שלו ללוות מהלכים אמנותיים אישיים, ואל אלו אנו נחשפים בתערוכה זו. חלק מהמקבצים שתראו כאן הינם מקבצים מגובשים של אמנים בשלים, וחלקם הם בגדר קו אמנותי שעודנו מתהווה. גישתו של אוקון להוראת האמנות שונה מגישתו לרישום, כאן אין נכון ולא נכון, ואין סמכות אסתטית אחת המכתיבה את הכיוון בו צריך התלמיד ללכת. האמנים השונים שלמדו אצל אוקון הגיעו למבעים אמנותיים שונים בתכלית אחד מן השני, בטכניקה, בנושאים, בגישה. כמו הקליידוסקופ - התלכדות העבודות בחלל אחד מראה לנו מבנה חדש, מענין ויצירתי, אשר מאפשר לנו לתהות על תהליכי העבודה שנעשו לעתים כתף אל כתף, בסטודיו של המורה הוותיק.
ישנו דבר משותף אחד לאמנים שלמדו אצל סשה, אליו התוודעתי במהלך העבודה לקראת התערוכה, והוא האהבה וההערכה העצומה שהם רוכשים לו. מורים, ובמיוחד מורים לאמנות, לאו דווקא רוצים או מצליחים לבסס עם תלמידיהם מערכות יחסים משמעותיות, שביכולתן להתפתח לקולגיאליות. הרבה יוצאי בתי ספר לאמנות שפגשתי, וגם אני בתוכם, מספרים על מפגשים מצלקים ומכאיבים עם דמויות סמכות בתחום הזה. ישנן דעות שונות בנוגע לשאלה מיהו המורה הטוב, ובמיוחד בתחום האמנות. אוקון תופס את עצמו כ"מיילדת", הוא אינו יודע איזה תינוק עתיד להיוולד מתוך ההריון הארוך, אך הוא מודע לאחריותו ללוות את תהליך הלידה מתחילתו עד סופו. השילוב בין הגישה הקפדנית של אוקון לעבודתו כאמן, והגישה הפתוחה, חסרת האגו לעבודתו כמורה, מענין אותי ומחדש עבורי, והמפגש עם תלמידיו של אוקון הדגים לי לעומק עד כמה חשוב תפקידו של המורה בחייו של האמן, ובמיוחד אם הוא מתבונן בעיניים טובות.
אני רוצה להודות לסשה אוקון על שפתח את הסטודיו בפניי ושיתף אותי בתהליכי העבודה שלו כמורה וכאמן, על החיוך והחיבוק, ובעיקר על האמונה הרבה שלו בתלמידיו והעבודה הארוכה שנרתם אליה כדי שנוכל להציג את התערוכה הזו ולהראות מעמלם. אני רוצה להודות לתלמידיו של סשה על העבודה המשותפת הרבה והנכונות לכל, מתוך המסירות למורה, והמסירות לאמנות.